צרו קשר
טלפון: 054-496-0314
דוא"ל: zacked@zahav.net.il
מוזמנים גם לכתוב לי

שם*:
טלפון*:
דוא"ל*:

ההודעה שלך:


מסעותי עם ורה

מסעותי עם ורה – מאת אדית זק (הוצאת מטר), 2011 ,Travels with Vera, Matar Publishing House

5524270הרומן האוטוביוגרפי המרגש ורב-העוצמה של אדית זק מתאר את מסעה המטלטל של ורה – ילדה, נערה, אשה צעירה. זהו מסע נפשי וגשמי כאחד, הנע בין עבר להווה, בין מציאות לדמיון. הוריה של ורה עלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה ובאמתחתם האוצר היקר להם מכול – הנצר שינחם אותם על האובדן הנורא שידעו. המשא הזה, שהוטל על כתפיה הצעירות של ורה, גובה ממנה מחיר כבד, אך גם מחשל אותה.

אין ספק כי לבם של הקוראים ייצא אל ורה, וכי הם יתקשו להניח את הספר מהיד עד סופו.

המחברת מלווה את ורה במסעותיה, וכאילו משגיחה עליה, שלא תמעד בדרך. כמו מחרוזת פנינים, שכל אחת טומנת בחובה סוד, שזור המסע תמונות המשלבות שפה ודמיון עשיר של ילדה מחד גיסא, ונקודת תצפית של בוגרת מאידך גיסא. הקצב הפנימי של התמונות מאחד אותן לתמונה גדולה, שבה זיכרון פרטי וזיכרון קולקטיבי משחקים בהרמוניה ויוצרים הישג ספרותי מרשים.

אני מוקסם ……….כך כך אותנטי…………נדלקתי
איזה עונג. קוראת לאט שלא יגמר לי….
ארבע לפנות בוקר,הנחתי מידי את ספרך "מסעותי עם ורה", אך נפשי לא נחה… בנשימה עצורה צללתי לעולמה החצוי של ורה…
אל תחמיצו את הפנינה הזאת. ספר מצחיק ועצוב, מרגש וסוחף.
אני לא זוכרת חוויה כל כך אמיתית, כנה, עמוקה, משתפת, חושפת, מתעדת ועם זאת כל כך לא מעיקה, מרתקת, שואבת…
להצדיע לילדה הקטנה על הקבלה של החיים וההתמודדות איתם ללא פשרות.

תגובות קוראים:

אל תחמיצו את הפנינה הזאת. ספר מצחיק ועצוב, מרגש וסוחף. אי אפשר לא להתאהב ממבט ראשון בוורה המקסימה. שנות החמישים והשישים בישראל בלי אידיאליזציה ונוסטלגיה מתקתקה, אבל עם הרבה אומץ וכנות, חצאיות קלוש ותרנגולות מהשוק השחור וערב רב של טיפוסים.
קראתי בנשימה אחת את ספרך "מסעותי עם ורה".
הספר מרתק,מרגש ואמיתי מאוד.
כשקראתי אותו הרגשתי שאני שוב מנהל איתך שיחות נפש שמשלימות את הפאזל של מה שאני כבר יודע עלייך מהכרותנו. אבל מעבר לכשרון הספרותי,הדהים אותי הפער בין המסר החזק שקיבלת מהורייך להיות אשה קטנה וכנועה,לבין האשה שגדלת להיות בפועל: עצמאית,נועזת ומקורית.
כנראה שהגנים של סבתך שניהלה בית מרזח,היו הדומיננטים…
אני גאה על שאני מכיר אותך.

תודה ששיתפת אותנו במסעותייך עם ורה….דמעות,כאב מפלח וצחוק התערבבו ועירבלו את החושים כשליויתי אותך
בין הדפים, עולה ריח מוכר של הבית בו גדלתי. איזה עונג. קוראת לאט שלא יגמר לי….

סליחה על הפומפוזיות, אבל אני חושבת שכל אדם בעולם צריך לקרוא את מסעותי עם ורה. זה לא סתם עוד ספר בעיני. זה ספר שמי שיקרא אותו, יהיה לו קשה להתאכזר למישהו אחר. לפחות הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא עושה משהו רע למישהו.

המבנה שלו עם תכני הסיפורים של "לפני השינה" ושילובם המושלם בכול הספר הם מלאכת מחשבת. הקצב המיוחד שדרכו מתגלים ומתחברים הסיפורים והשפה העשירה, והתיאורים והתכנים כמובן, כולם "עשו לי את זה" . …………………….הספר מאוד מתאים למבנה הנפשי שלי; כפליט, כניצול וכיהודי נודד. ………………………..

אני רוצה להודות לך מקרב לב על ספרך המרגש שמתאר באופן מדוייק ביותר את תמצית חוויתינו – כילדים דור שני לשואה ,
ספרך כמעט אוטוביוגרפיה של חיי.
תודה …‏

קראתי את ספרך בשני חצאי ימים, בנשימה אחת. אני שנולדתי בארץ, כשנתיים אחרי קום המדינה ,הזדהתי עם המון פרטים קטנים וגדולים מספרך.
הבית האירופי, המנהגים, החינוך , הזכירו לי  את הבית שלי…
אהבתי מאוד את חכמת החיים וחוש ההומור  של אימך. ואת החום והחכמה של אביך.
אהבתי את התאורים על הילדות בארץ של שנות ה50 וה60.
אהבתי את החלוקה של הדברים של חיי היום יום: ואת הסיפורים לפני השינה , בתיאורים של "החיים שלפני".

אני לקראת סיומו של ספרך הצנוע-המרגש-הלופת בגרון….משפחתי אמנם הצליחה להגיע לארץ לפני השואה מפולין ורוסיה-אבל ההווי שאת מתארת; היידיש-תרבות הצנע-הטיפוסים השונים ואופי החיים בישראל של שנות החמישים ….מזכיר לי נשכחות מבית סבתא.
סיפרך כל כך מזעזע מבחינת האירועים-וכל כך קאמרי מבחינת הכתיבה הלא מתלהמת והלא סנטימנטלית.
בדיוק כמו יצירה קאמרית.
קורא את ספרך וחושב על PIANO TRIO IN A של TCHAIKOVSKY

בטקסיות רבה פתחתי את ספרך ביום שישי בערב וסיימתי אותו בהנאה רבה ביום שבת.
נהניתי מאוד לחוות את ילדותך יחד איתך, ולחוות את שנות ה50-60 בארץ ישראל, אני בת 30 ולא הייתי בשנים הנ"ל אבל הצלחת לתת לי את ההרגשה כאילו שהייתי שם עם כל ההוויה, העשייה והקשיים בארץ בשנים הללו.
אמך ואחותך נשמעו מדהימות למרות חוויותיהן הקשות בשואה ומקווה מאוד שהגיעו לשלום עם עצמן.

גיבורי ספרך אמינים ביותר, הצלחת נפלא להכנס לנפשם, עולמם השסוע המיוסר, אין זה מובן מאליו גם בספרות אוטוביוגרפית.
גם הומור ומקוריות יש בספר, דימויים ופתח להכרת חיי דור שצברית כמוני לא הכירה מקרוב וטוב שכך.
תודה לך אדית – ורה,
תודה גדולה.

ארבע לפנות בוקר,הנחתי מידי את ספרך "מסעותי עם ורה", אך נפשי לא נחה.
שלום לך גברת זק היקרה!
בנשימה עצורה צללתי לעולמה החצוי של ורה ומשם אל זכרונות ילדותי.קוראים לי דורית ואני בת 38, דור שלישי לשואה.שנות ילדותי עברו עלי בפחד גדול מאותו סוד נורא שנשאו "האנשים עם המספר על היד".האיסור המוחלט לשאול,נתן דרור לדמיוני הפרוע.בשנות נעורי עסקתי בלמידת השואה על כל צדדיה (היסטורית,מדינית,ואנושית).רציתי לדעת מה הסתירו ממני.רציתי להבין מדוע סבתא שלי מתביישת ומתייסרת,למה היא כועסת על אלוהים.לא הצלחתי לתפוס אז את גודל האובדן,את הפשט ב"היה ואיננו עוד".רק לימים,בחודשים שלפני מותה,שיתפה אותי סבתי בקורות משפחתה בשואה.על סבתא רבא שלי,גיטל שוסטר הי"ד,שהייתה אשה חרדית וגרמניה אדוקה,שלא הסכימה לעזוב ומקום קבורתה לא נודע מעולם,על רגשי האשמה שחשה על שברחה עד שנחאי ונשארה בחיים.על כל חבריה וחברותיה,מושאי פחדי הגדולים,ששרדו למרות ועל אף.ועדיין לא הבנתי.לימים,בשנת 2002,בשיאה של האינתיפאדה השניה,שכלנו את בתו של בעלי בפיגוע.היא היתה בת 17 בהרצחה.עכשיו אני מבינה!החור שנפער בלב,כמוהו כחור שחור בחלל,השואב לתוכו את כל מה שסביבו.ולמרות,ואל אף,החיים ממשיכים.אך הזעקה גדולה!הייתה ואיננה עוד!.והחיים שאחרי אינם דומים לחיים של לפני,כאילו מסך שקוף מפריד,ואי אפשר לחזור.אני מודה לך מקרב לב על ספר ביכוריך "מסעותי עם ורה".נושא השואה ותוצאותיה הכל כך לא "סטרילי",מוגש על ידיך כרלוונטי.סגנון הכתיבה שלך,המדהים בבהירותו,אפשר לי להיות "שם".
"לשהות" במחיצתה של ורה,בזמן הסיפור של לפני השינה ובזמן שגברת מנדלבאום,הלומת הפחד,ישבה תחת השולחן במטבח.האותנתיות שבכתיבתך (עד כמה שתחושות ורגשות הם אותנתים),תאמה את הכמוסים והעמוקים שברגשותי.אין מספיק ספרים שעוסקים בפן האנושי של השואה,בטח לא בשנים הללו.החובה היא לזכור ולא לשכוח,כי "לכל איש יש שם".אין ספק בליבי כי כל הדמויות שבספר נשענות על אנשים אמיתיים,והשרות שאת עושה לאותם ושכמותם הוא גדול,ועל כך תודתי לך.
בברכת עלי והצליחי

אני כל כך מוקסם מהספר שאני עושה לי רשימות. זה כל כך אותנטי….מצאתי גם דברים שקשורים לעבר שלי ……..מזכיר לי את  Golet v údolí ("גלות בבקעה") של איוואן אולבראכט, הכפר שאת מדברת עליו, היחסים הטובים בין יהודים ולא יהודים ששררו עד שזה התחיל, הקרובים שנסעו לחוץ לארץ וחוזרים לביקורים כתיירים…. הספר שלך היה מונח על יד המיטה שלי זה זמן ולפני כמה ימים סיימתי ספר אחר והתחלתי לקרוא ונדלקתי עליו.

היום סיימתי לקרוא את ספרך. בכיתי וצחקתי כאילו כתבת את תולדות חיי בצעירותי. נולדתי בסלובקיה ב1946 עלינו לארץ ב-1949. ספרך מדהים.
שלך בהערצה

השבוע סיימתי לקרא את הספר שלך, צחקתי והתרגשתי מכל פרק. אני בת 40 בקרוב, הורי הם בערך בני גילך יוצאי פולין והונגריה. סבתא שלי מפולין היא שריד יחיד למשפחה ענפה, אבי נמסר כתינוק למשפחה מאמצת בהונגריה הוא יליד הכפר מזגקובצ'הזה אמו נספתה באושוויץ. את כותבת כל כך יפה על האוירה בארץ ובביתך. את מאוד מזכירה לי את הסיפורים של אמא שלי על החיים שלה בבית הוריה בכפר סבא. גם להם היו חיים שלמים לפני וחיים של אחרי. גם היא התביישה לדבר יידיש לפני חברות. מאוד מסקרן אותי מי הבנות המצולמות בכריכה? כמו כן קשה לי להאמין שרב ימליץ ליהודים ללכת לרכבות מתוך ידיעה שסופ׍ מוות. מדוע לא ציינת מיהו הרב הזה . זה שאת כותבת בלי לציין שם, יוצר הכללה כאילו כל הרבנים בהונגריה היו מנובלים. מעניין איזה בעל וורה בחרה בסוף ואיך אמא שלה קיבלה אותו.

כעת סיימתי לקרוא את ספרך. קיבלתי אותו במתנה ביום הולדתי לפני כחודש ומאז שהתחלתי לקרוא פשוט לא רציתי לסיים, משכתי ומשכתי…

הספר ריגש אותי, היו עמודים שקראתי פעמיים, היו כאלה שקראתי לבת שלי, בת השמונה. מהיום שסיפרתי לה איזה ספר אני קוראת, היא שאלה אותי כל ערב:"אימא, קראת על ורה? ספרי לי מה קרה לה עוד?"

לדעתי בספר ישנם שני צירים: ציר הראשון – הוא האישי, ציר של זיכרונות הילדות שאליו קל להתחבר כאשר נזכרים בילדות שלנו, לא משנה איפה גדלנו – בארץ או ברוסיה, כולנו עוברים את אותם השלבים. הצלחת לתאר את זה כל כך יפה בספר. כשקראתי את זיכרונתייך, נזכרתי בהרבה דברים שקרו לי ובשיחות עם הילדה קישרתי אותם גם למציאות שלה.

הציר השני הינו ציר השואה. ציר כה חשוב, משמעותי וכל מילה שנכתבת בזמנינו בנושא יקרה לי מאוד. גם מ"סיפורים לפני השינה" קראתי לבת. היו מקומות שהעדפתי בנתיים לא לחשוף אותה אליהם, שתגדל ותקרא בעצמה את הספר, אך אין לי ספק שאנחנו חייבים לדבר עם ילדינו על כך שלחיות במדינה משלנו זוהי זכות ששולם עליה מחיר כבד מאוד.

קראתי בשקיקה את ספרך. הצלחת להכניס אותי לתוך עולמה של ילדה מ"דור שני".
גרמת לי להבין יותר את האוירה של המשפחות שהיו בלאגר.
אני מודה לך מאד על שצרפת אותי למסע שלך תוך קריאה שוטפת ומרתקת.

הערב סיימתי את המסע שלי עם ורה ורציתי להודות לך על חוויה מדהימה!
הספר כ"כ מרגש, אמיתי, מדויק, חד, יכולתי להזדהות עם ורה ופתאום, כדור שלישי, גם להבין את הדור השני ולקבל בהבנה את זוויות הראיה השונות.
תודה לך על חוויה יוצאת דופן!

קראתי את הספר ברצף, לא יכולתי להניח אותו לשנייה!
הספר עורר בי כל כך הרבה רגשות של חסד וחמלה, של אמונה באדם.
קראתי את הספר "היינו העתיד" שכתבה יעל נאמן ואת "מסעותי עם ורה" שכתבת את, זה אחר זה.
שניהם מתארים חוויות של אנשים פרטיים במדינה כך כך קולקטיבית, מדינת ישראל שלנו, הצומחת ומתהווה.
השוני ביניהם מדגיש את הרב גוניות ואת הייחודיות של ההוויה.
התרגשתי מאד מספרך ועל כך אני מודה לך!

הספר מונח על השידה ואני מוצאת  עצמי נמשכת לתמונה שעל הכריכה, לשתי הדמויות, של ורה ושל אחותה.
מהלך הקריאה היה איטי במכוון, שמא יגמר הסיפור. לפרקים, מצאתי את עצמי, סוגרת את הספר כדי להביט בשתי האחיות המופיעות בתמונה שעל הכריכה ואז מעלה בזכרוני אותך  היום,  ואת אחותך ,כפי שנראתה  כאשר פגשתי אותה, עת באה לספר לתלמידי כיתתי על שעבר עליה באושויץ.
פעם, כשרק הכרנו, סיפרת לי את סיפור משפחתך , סיפור קשה שלא התחבר לי איתך, אדית, דמות של אשה חזקה כפי שזיהיתי בך והתרגשתי מבקשתך לדאוג  לך לאבן מבירקנאו…                       אח"כ נסעת בעצמך…
ככל שהעמקתי לקרוא, התחברו לי שתי הדמויות שלך אדית ושל ורה, בת דמותך בסיפור.
ורה הקטנה, העומדת על דעתה, מחזקת את משפחתה, מתחזקת בעצמה ולא מותרת … ועם זאת מנצלת כל הזדמנות ללמוד והכל… וכך משיגה שליטה על חייה…
את סיפור חייך,אדית, סיפור חיים של ילדה שגדלה במשפחה שאבדה הכל בעולם הישן, הצלחת לספר בחן ובהומור, תוך שאת משלבת פרטים מהמציאות הישראלית של תחילת ימי המדינה.

אני קוראת בשקיקה את ספרך המרתק ואני מתפעלת מהזיכרון המופלא שלך עם כל הפרטים מהילדות איך את שוזרת את הסיפורים מהתקופות השונות.
אני מתענגת על הספר קראתי בו כל החג האחרון ולא הנחתי אותו  נותר לי עוד מעט וחבל לי שזה יגמר.

I read your book and found it very moving. It is amazing how you managed to bring up the issue of a second generation of the holocaust mixed with pictures from "the other time of Israel" when it was naïve and promising.
Personally I believe it is still promising but to my chagrin is not naïve any more. The streets of our neighborhood and the subtle streams of our existence came out of the pages of your book so clear. It is a book full of compassion and love and I commend you for writing in such a strip naked way straight from your heart.

אני קוראת בו בכל רגע אפשרי ומחכה לרגע ששוב אוכל לקרוא.
מכיוון שאני כבר בדפים האחרונים התחלתי להצטער שאוטוטו אאלץ להפרד ממנו.
כמובן כבר סיפרתי עליו לכל מכרי.
אני צברית להורים צברים זוכרת את טקסי יום השואה בשנת 1963 בהיותי בת 10 בנהלל מעוז הציוניות כשאנחנו עומדים בחצר למסדר והדגל בחצי התורן וחושבים מה מעניין אותנו מה עשו ל"פחדנים" מהשואה לעומת חללי מלחמות ישראל ואנחנו עומדים ומחניקים את הצחוק.
כבר כ-11 שנים שאני כמורה לדרמה, מעלה בביה"ס היסודי בקבוץ איילת-השחר, במשחק, שירה ונגינה הצגות על ילדים בשואה. אני רואה בכך ממש שליחות לזכור ולעולם לא לשכוח.
תחזקנה ידייך

קראתי בהתרגשות את הספר שלך .
חשבתי על סבתא שלי. עלי. על מה שלעולם לא נבין -מה שקרה שם.
ריגשת אותי. וכמה חשוב שכתבת את הספר.
תודה לך

היה מרתק לקרוא את הספר שלך, כי נושא "דור שני לשואה" לא כ"כ מדובר, וכמובן שלא נלמד בבתי הספר, כך שמישהי בת גילי בד"כ לא הקדישה לענין מחשבה יתירה. ילדותך והתבגרותך בצל השואה נדמות כ"מסע" מאוד מורכב, כנראה בגלל זה הספר נקרא "מסעותיי עם ורה". הרי את השואה עצמה לא חווית, אך צילה ריחף מעל הבית, ואת ספגת את התוצאה של החויות שעברו הוריך ואחותך.
הכתיבה של הספר מעניינת ומקורית, אהבתי מאוד את השילוב של הסיפור המשפחתי, וגם של החלומות שלך- בתוך זכרונותיך. זה שובר את רצף הזכרונות ומכניס ענין רב. אהבתי מאוד את הספר, ולכן הבאתי אותו למכון שלנו, כדי שחברותי לשירות גם יוכלו לקרוא בו .
אז תודה על חווית הקריאה והלמידה!

סיימתי היום לקרוא את הספר הנפלא. תודה על חוויה מרתקת ומרגשת.
אני מלאת סקרנות מה עלה בגורלה של ורה בהמשך שנותיה….
כבר מחכה לספר ההמשך…

מי שעדיין לא קרא את מסעותי עם ורה מפסיד חוויה מאלפת.
מאז שהכרתי את ורה, היא לא עוזבת אותי, שוכנת לי בראש ובלב כמו בת משפחה.

תודה על ספרך הנפלא:
עברתי חווייה עמוקה של שיטוט במחוזותייך, שהזכירו לי לעיתים קרובות גם את מחוזותי, גם אם זה היה בעכו שבצפון.
מחכה בקוצר רוח לספרך הבא.

כל השבת לא הנחתי את ספרך מידיי. נשאבתי אל תוכנו בצורה בלתי נשלטת. מדהים שיכולת לשחזר רגשות ומחשבות בצורה אותנטית.
חוויתי דברים דומים, אם כי בהבדל בולט אחד ומשמעותי: הוריי היו ניצולי שואה צעירים מאד, והתחילו את חייהם באופטימיות שחלחלה אלינו – ארבעת ילדיהם.
אין אחד מבני דורנו שלא יצחק, יחייך ויבכה למקרא הספר. זהו גם פרק היסטורי חשוב לבני הדור הצעיר.
הכתיבה קולחת וסוחפת ומאד לטעמי האישי.
בהוקרה,

קראתי את הספר בנשימה עצורה ובהתלהבות אדירה.
הצלחת לתאר תקופה אפלה בשפה ילדית, בתבונה,ברגישות ובכתיבה סוחפת . עוררת בי סקרנות מתח וענין.
אהבתי במיוחד על שאפשרת לי להפעיל את הדימיון ולהשלים פערים מהמקום האישי שלי.
השילוב שבין הילדי והמבוגר, בין הגלוי והנסתר, בין הנאמר והלא נאמר,בין השחור לצבעוני הפכו את הספר בעיני ליצירת מופת. מזמן לא קראתי ספר בו מצאתי הזדהות עמוקה.
ממתינה לספר הבא,

אתמול סיימתי לקדוא את הספר המקסים ומאותו הרגע אני לא משתחררת מההרגשה שאנחנו קרובות משפחה ושהאמהות שלנו מכירות משם אולי מהבית בסלובקיה או אולי מהלאגר או ממיכלובצא.
כל מה שסיפרת עליו הועתק מהבית שלי עד כדי דמעות אני לא מפסיקה לבכות מאתמול ורק חושבת על אמא שלי.
תודה שהעלית על הכתוב את מה שאני רציתי לעשות כל השנים ולא הצלחתי היות ואני לא כשרונית כמוך.
תודה לך !

הספר כתוב נהדר עם הומור דק והוא לא מרפה ממני .  הוא פשוט "הרים לי מסך" על חוויות ילדות מהסביבה הקרובה שלי. אין בו ממש גילויים שלא קלטתי בלבי פנימה, אבל בכל זאת יש בו "הצפה" של המציאות של אז.
הורי עלו ארצה בתחילת שנות ה – 30 מטרנסילבניה בהיותם צעירים מאד וככאלה לא חוו את השואה באופן ישיר, אולם לכל מי שהגיעה לאחר המלחמה – ביתנו שימש תחנה ראשונה.  הבית היה תמיד מלא קרובים יותר וקרובים פחות ואת היטבת לתאר את הסודות החבויים, הלחשושים והרמזים וכמובן החרדות שליוו אותם גם בחנכם את ילדיהם.
כן גם לאמי היו חרדות ולמרות שעשתה את מיטב יכולתה, הרי שגתה לא מעט, שהרי לא היתה לה יד מכוונת .  אני מבינה עכשיו יותר גם התנהגות הדודים והקרובים האחרים, משמחת הנצחון של החיים ועד השגעונות הקטנים התרשמתי שהחוויות רק חזקו את ורה – כנראה אותך, ושוב אני מבקשת להחמיא לך על הכתיבה הרגישה מחד  והחודרנית מאידך.

קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה   מרותקת לעלילה האישית  מתפעמת  "מפלאות"
כוחות  ההשרדות שקשה להבין ולרדת לפשרם.
בפעם השניה מרותקת לתקופה שאותה אני  פוגשת ברמה האישית כילדה ניצולת שואה
שהגיעה לארץ לפני קום המדינה.
חייכתי לא פעם   ממשמעותם של "נעלי העקב והרוקי " והריקודים הסלוניים".
והזדהיתי -עם- ועל המאבק של אלו שהגיעו "משם" למחוק את זהותם כדי להכלל בין אלה
"שנראו ונחשבו לראויים יותר"
קשה להעביר את הרגשות המורכבים ואת הזמנים של "אז".  בעיני הספר העביר זאות עם
הרבה אוטנטיות שיוצאת מהלב של הילדה המספרת  ונכנסו  לליבי יחד עם   הגבורה
הכאב והחיוך. (את הכעס השארתי כבר מאחורי).
בתודה בהוקרה ובהערכה  רבה

סיימתי זה עתה את ספרך, וכמו שכתוב, לא יכולתי להניחו עד שסיימתי. הייתה לי חוויה בלתי רגילה.
אני ילידת הארץ אולם דמותה של ורה ודרך ראייתה את העולם שסבב אותה הזכירו לי כל כך הרבה דמויות מנוף ילדותי.
מחבקת אותך ומודה לך על שאפשרת להציץ אל עולמה של ורה המקסימה.

הצלחת לכתוב על השואה בלי לכתוב על השואה, העברת את האווירה שהיתה בארץ בשנות החמישים והשישים.
תוך כדי קריאה נזכרתי בכל כך הרבה דברים שאני עצמי ראיתי בתל אביב של שנות החמישים והשישים.
היה אחד שהיה הולך ברחובות. הוא היה בריון, קירח, הולך תמיד עם החזה בחוץ, והיה צועק "לופקה, לופקה, איפה אתה לופקה?" אף אחד לא ידע אם לופקה זה הכלב שלו או הילד שלו  ואף אחד גם לא התקרב אליו. הוא היה נעלם פתאום בתוך חצר וחוזר אחרי יום-יומיים ושוב צועק.
היתה מכולת ברחוב ז'בוטינסקי פינת דיזינגוף שקראנו להם "אדון רפשטיין," אני לא יודע אם האדון רפשטיין הזה עבר את השואה או בא ארצה כמו הוריי, לפני זה, אבל אני זוכר אנשים שהיו באים ולא יכלו לזרוק אפילו חתיכה קטנה של לחם. אם היתה נשארת נשיקה, או חלק אחר מן הלחם היו עוטפים אותו בעיתון, מנשקים אותו ושמים בחוץ, אולי מישהו יצטרך.
הסבתא שאת מתארת בספר שלך, אני מכיר אותה. היא בדיוק כזאת שגרה אצלנו בבית, שלא מפריעה ואומרת תודה על כל יום שהיא נושמת ונותנים לה לחיות.

במשך כל קריאת הספר הנפלא שלך לא הפסקתי להתפעם מהדמות אותה אני מכירה היום. הביטוי "דור שני" ריחף לו ברקע בעת הקריאה; קפצתי בין העבר שלך, בין ילדותך שמתוארת כל כך יפה בספר, עד אחרון הניואנסים…………

נהניתי מכל רגע. כל כך אהבתי את סגנון הכתיבה מנקודת מבטה של ילדה קטנה, זה נותן לך לראות דברים בצורה שונה לגמרי…

מה שעוד חשבתי על הספר שלך שנהניתי ממנו –  זה שהוא גם ספר סלון – במובן הזה שאפשר אחרי הקריאה לפתוח ולעלעל בו ולהנות מסתם עמוד כלשהו, או כמה עמודים – מהעסיסיות של הכתיבה עצמה. נדמה לי שזה הישג – כשהכתיבה עומדת בפני עצמה , משוחררת מהנרטיב שעובד לטובתה, אבל כאילו לא הכרחי..

ספר מרגש ,מקסים ומזכיר מאוד את הורינו ואותנו כדור שני לשואה. החזיר אותי לילדות לטוב, לרע ולקשה.
תודה,

אתמול עשית לי הפתעה נהדרת ומתמשכת: נכנסנו, עמי ואני, לסטימצקי להצטיידות תקופתית. חיטטנו בספרים (את יודעת איך זה, כמו לקקנים בחנות ממתקים), ופתאום – ספר שיש לו צליל מוכר מאוד: "מסעותי עם ורה" / אדית זק.
בלעתי אותו באחת. כעת אקרא אותו שוב, לאט, בנחת, שלא להחמיץ דבר. איזה ילד יפהפה נולד מן העובר ההוא !
אינני יודעת מה מצא חן בעיני יותר: הסיפור, המספרת, התיאורים, השפה, המבנה – חושבת שהצירוף של כל אלה, ועוד: השלם הוא יותר מסכום מרכיביו.
אגב, ניכר מאוד שאת חיה במוסיקה: יש בספר ריתמוס גלי (אינני יודעת לתאר אותו היטב) שיוצר הרגשה של 'ככה בדיוק זה צריך להישמע', במעברים בין הומור לאימה, בין עכשיו לאז. לא רק בשילוב הפרקים, אלא גם ב'גיחות' של שמות, מושגים והערות אל תוך ה'עכשיו', במבט ובשפה הילדית של ורה.
תודה על החוויה.
היום  – איזה צירוף מקרים – תפסה אותי מכרה-דיירת (אנחנו חיים ב'דיור מוגן' – שם מכובס לבית-אבות יקר…)  לומר לי שהיא מוכרחה להמליץ לי על ספר 'מדהים' (הביטוי – במקור). נחשי איזה ספר… הסכמנו פה אחד שזהו ספר שראוי להחזיק בספריה שלנו, וגם בספריות של הצאצאים שלנו.
ונראה (לא רק לי) שמילאת בספר גם שליחות חשובה: לפתוח לקוראים רבים דלת אל מה שהיה. גם  לכאלה שנרתעים מ'ספרות השואה'. גם לכאלה שאין להם, בדרך כלל, סבלנות לקריאה.
אז רציתי פשוט להודות לך.

אני רוצה להודות לך על הספר הנפלא שלך "מסעותי עם ורה."
החזרת אותי לילדותי. קודם כל התמונה של אחותך ושלך, הלבוש והתסרוקות ממש כמו בילדותי.
הספר הזכיר לי את הפקחים באוטובוס והשוק השחור ואיך בישלנו קורנפלור כדי לעשות עמילן בעבור הסדינים והחולצות. את הכחול כביסה ואת הכינים. יש לי תמונה ביום הולדתי עם זר פרחים על ראש קירח…הסיפור הזכיר לי את אמי שכשראתה שמישהו מתפרע היתה אומרת לי: תראי איזה פושטק זה.
ויש עוד כל כך הרבה סיפורים שהזכירו לי את הבית ואת כיכר המושבות שגרתי לידה ונעלמה…
אני שוב מודה לך על הספר, שכשקראתי אותו חייתי אותו ונעשיתי שוב ילדה (בכמה מקומות אפילו ירדו לי דמעות).

תודה על הספר הנפלא שכתבת הספר החזיר אותי לילדותי התרגשתי מכל משפט ומכל מילה מהריחות ומהשמות שמזמן לא הרחתי ולא שמעתי תודה על ההתרגשות והחויה הנפלאה שגרמת לי בקריאת ספר זה.

קראתי בשקיקה את ספרך המקסים
רציתי לקרוא עוד והצטערתי כשהגעתי לעמוד האחרון אבל נראה לי שאקרא אותו שוב.
מחכה בקוצר רוח לספרך השני.

איזה ספר נפלא !!!
נהניתי לקרוא אותו , כתבת פשוט יפה ונוגע ללב !!!
מקווה מאוד לספר המשך…

קראתי בנשימה אחת את ספרך מסעותיי עם ורה.
נהניתי,התרגשתי ובעיקר מאוד הזדהיתי.

אני מאוד מקווה שכבר התחלת לכתוב את הספר הבא.
מהרגע שהספר שלך הגיע לא יכולתי להניח אותו ותוך יום וחצי סיימתי אותו. הוא קריא מאוד, מרתק, מרגש וגורם לך להמשיך לקרוא. כל הכבוד!!!

נפלא. נפלא הספר. נפלא שעשית את המסע הזה, נפלא שהגעת כל כך רחוק וכל כך עמוק.
איך אני יודעת שספר הוא נפלא? כי כשאני מסיימת אותו, אני מיד, על המקום, מתחילה אותו מהתחלה.
זה פשוט ספר טוב. ספרות טובה.
לא יכולה אפילו לתאר לך את הרגעים הקטנים לאורך הקריאה של לב קופץ, של התרגשות, של צחוק, של התפעלות מהברקה זו או אחרת, פשוט עונג צרוף.

קראתי את ספרך בשקיקה. מזמן לא הייתי מרותקת כך לספר, החל מהצילום בכריכה וכלה בעמוד התודות.
בכישרונך, בקלות עטך, הצלחת להעביר את החוויה האישית שלך ובו בזמן גם לשתף בה ולאפשר לי כקוראה חוויה אישית.
הניסוחים המיוחדים שהילדה קולטת מאמה, מעבדת  ומגלגלת בלשונה, ביטויי לשון ומחשבה שהיו כנראה בחלקם משותפים להרבה מאלה שבאו מ'שם', נתנו מקום להזדהות מתוך צחוק ובכי.
הזיכרונות הכל-כך חיוניים וצבעוניים מפיה של ילדה, סיפקו לי תובנות רבות לגבי עולמם של ילדים. תובנות שכבר משמשות אותי כתרפיסטית וכסבתא.
במקביל לקריאה הרביתי לראות את אדית שאני מכירה מול עיני. היכולת המופלאה שלך כילדה להיאחז בכל פרט, להתעקש להיות מעורבת ולעמוד על זכותך להבין את מציאות חייך, לצרף את הפרטים לכדי שלם משמעותי ויחד עם זאת גם להיות יכולה לקחת צעד אחורה (להסתגר בשירותים), ולהתבונן בכל גם מהצד, בשקט, וכך לחיות חיים מלאים שיש בהם אהבה, הומור, צחוק ודמע. יכולות ששימרת ושכללת ושאפשרו לי לראות בו זמנית את אדית שבתמונה ואדית של היום.
בתמונה המדהימה שבכריכה העין קולטת הרבה מזה ברגע – את האהבה, החיוך, הקשר השוויוני וההדדי גם עם 'גדולים' ואת היכולת להיות 'אני' ברקעים שונים ואחרים.
ולבסוף בתודות, שם זיהיתי כמה שמות, והתפעלתי מהיכולת (שאמנם הספור מוביל אליה), לשמר קשרים משמעותיים וארוכי טווח.
תודה על חוויה מדהימה.

ההדים והתגובות מרתקים ולספר תפקיד נכבד בהבנת עקבות השואה והוא נוגע בקרביים.הביטוי היום-יומי הפשוט לכאורה שהצלחת להרטיט בו אנשים רבים בעצם ממשיך ללוות את כולנו.

היום בצהריים התיישבתי לקרוא בספר שלך, הגעתי לחציו ומקווה לסיימו עוד הערב – כי הוא ממש סוחף.
הכתיבה שלך מאד מעניינת ומרתקת והדמויות ממש מצוירות .
הרבה סיפורים בו מזכירים לי את סיפורי אמא וסבתא שלי על תחילתה של ת"א ,
על כל הימים בהם אמא שלי מספרת ,שכשהייתה ילדה, סבתי היתה מקבלת מכתבים קוראת בהם ומתחילה לבכות – על כל משפחתה שנשארה "שם".
טוב , אבל אני לא הולכת לספר את סיפור משפחתי – רק שתדעי שהסיפורים בכל המשפחות דומים.
תודה גדולה,

שבת בבוקר. גשום. כיף.
רציתי לכתוב לך שאני מאוד נהנית מהספר.
אני די בתחילתו. מאוד אוהבת את החומר והמבנה.
מקנאה בויטליות של זיכרונותייך.
ספר מרגש.

אתמול סיימתי לקרא את הספר "מסעותי עם ורה" זו היתה חוויה מדהימה. בכל רגע נתון ראיתי אותך  כילדה וכאישה במקביל. הצלחת להוביל אותי בעוצמה ובעדינות, בפרגון ובביקורתיות לעולמך הפנימי כל כך והכל בהמון אהבה לאנשים שאת כל כך אוהבת בחיים שלך. אני לא זוכרת חוויה כל כך אמיתית, כנה, עמוקה, משתפת, חושפת, מתעדת ועם זאת כל כך לא מעיקה, מרתקת, שואבת ועושה כל כך הרבה חשק להכיר אותך עוד ועוד ולהצדיע לילדה הקטנה שהיא כל כך גדולה על הקבלה של החיים וההתמודדות איתם ללא פשרות.

באחר צהריים אחד, בנשימה אחת, ארגנת לי מסע עם הילדה והנערה ורה. היא גרמה לי לצחוק ולבכות ובעיקר לחבק אותה. אח"כ חשבתי על האשה אדית, שעומדת בטרבלינקה, בטקס "לכל איש יש שם" ומונה שורה ארוכה ארוכה של שמות.
מאז שהעמקתי ללמוד את הנושא, מטרידה אותי השאלה – איך אפשר להמשיך לחיות אחרי שיוצאים ממחנה? איך מנהלים חיים "רגילים" לאחר שפושטים את "כתונת הפסים", לובשים שמלה וליפסטיק?
הספר שלך הזכיר לי ראיון עם ניצולת שואה, שאמרה שאין דבר כזה "ניצולי שואה", אלא רק "שורדי שואה".
איך אנחנו, הדור השני (וגם השלישי) חיים כשאנחנו נושאים את DNA השואה?
התשובה, כנראה, היא – בוכים, צוחקים ובעיקר מחבקים זה את זה.
שמחתי לשמוע שהספר רב מכר. את והיצירה שלך ראויות לזה.
תודה שחלקת גם איתי את הסיפור.

אני מתענגת על הספר שלך.  על השפע בעיקר, הפרטים הקטנים, שהם הקסם הגדול של הכתיבה
או כמו ש…………אמרה ר'  במהלך דיון חביב שניהלנו שתינו בחדר המורים – "אין, אין, היא יודעת לספר סיפור."
ואת זה אומרת מורה לספרות…

אני פונה אליך אפילו שאני לא מכירה אותך.
אני מכירה אותך היכרות של דור שני-שלישי שיודע מה זה לחיות במרחב שבין שם לפה.
כשאני קוראת את המילים שלך הן מעלות בו צחוק ועצב ואפילו געגוע.
קראתי מקצתו בדירה התל אביבית שלי ומרביתו בבית ילדותי בראשון לציון. שם, הקריאה היתה עטופה בזיכרונות הילדות שלי שהתערבבו באלו של הסופרת.
הדאגה של ורה לאמה כל יום כשהיא בבית הספר התערבבה עם ריצתי בחדר המדרגות לדלת הפתוחה של סבתא לראות שהיא בסדר.
ואפילו המריבה שלה עם אניקה נשמעה לי כאילו מתרחשת מתחת לחלון הבית.
אני מודה שרוב הספר שלך עורר בי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות או כאלו שכיסו על בכי שאיים לעלות במעלה הגרון.
הדמויות שבו את ליבי כל אחת בדרכה ויכולתי למצוא את עצמי מזדהה ומסתקרנת לגבי כל אחת מהן.
הספר שלך עורר בי חמלה. פתאום מאבק על הזהות לא נראה לי מכעיס ומעייף כמו ביום יום, אלא תנועה אנושית של בחירה בחיים.
אני חושבת שהספר מקסים ונוגע ללב בכנות ובעדינות ובפשטות הקיומית שבו.
אני רוצה לשתף אותך בעוד רגע מחווית הקריאה שלי.כשהגעתי לקטע שבו ורה והוריה נוסעים באוטו במוצאי שבת,לאחר העימות של האב עם האשה הדתייה.הוא שואל "איך קוראים לאשה הזו?" והאם עונה לו "עוד שבת" ואת כותבת "וכולנו התפקענו מצחוק". באותו רגע התפקעתי גם אני מצחוק שקשה היה להפסיקו. אחותי הקטנה שישבה לידי התעקשה שאקרא לה את הקטע המצחיק,לאחר שקראתי היא שאלה "מה כל כך מצחיק?"
כשחשבתי עם עצמי על התפרצות הצחוק הזו,הבנתי שני דברים על הספר ועלי: הראשון,שהזדהתי כל כך עם הדמויות והסיטואציה עד שהרגשתי מידת אינטימיות כזו שפשוט צחקתי שם איתם בתוך האוטו. והדבר השני הוא שרגע של צחוק משותף, בין דורי, במשפחה של ניצולי שואה, הוא רגע חסד שאין בלתו. כל האובדן והכאב והחרדה הקיומית מתכנסים לידי צחוק. וזה נס.
תודה על הצחוק ועל חווית הקריאה הזו.

תודה על הספר, קראתי ולא הינחתי מידי. האוירה והריחות והשפה, הקולות והרחשים שבגלוי ושמתחת, הסיפור האישי שלך וכה הרבה ממנו שלנו. כמה רחוק, כמה קרוב, כמה מרגש.

וואאווו…
כרגע סיימתי לקרוא…
מקסים, מרגש, מדהים!

גמעתי את הספר בשקיקה, וזה אומר הכל.

קראתי את "מסעותי עם ורה" בשקיקה. התענגתי על כל דף. ספר מרגש ביותר ומרתק. אהבתי מאד את המבנה המיוחד שלו ואת השילוב של שני משלבי הלשון – המשלב הילדותי התמים והמשלב הבוגר (בסיפורים לפני השינה( .(מתקיים בספר מתח בין העולם התמים של הילדה לבין העולם המסויט של המבוגרים ניצולי השואה ודיסוננס זה מרטיט  את הלב.
השינה בספר הופכת להיות סיוט מתמשך וכפי שא.ב.יהושע כתב בסיפורו, אם אינני טועה, "מול היערות", על שינה מסוג זה – "שינה פקוחת עיניים".